"תכנון בונה חזון" – ורד סולומון-ממן סוגרת מעגל ונכנסת לעידן ירוק

איך את מסכמת את תקופתך כאדריכלית הראשית במשרד הבינוי והשיכון?
״קודם כל, הריאיון הזה הוא סוג של סגירת מעגל עבורי. לפני שמונה שנים בדיוק הופעתי לראשונה בראיון במגזין 'הבלוק', רגע אחרי שמוניתי לתפקיד. עכשיו אני מתראיינת שוב, עם סיום תפקידי כאדריכלית הראשית של משרד הבינוי והשיכון ותחילתו של תפקיד חדש כמנכ"לית המועצה הישראלית לבנייה ירוקה, זה בהחלט רגע מרגש עבורי".
הייתה לי זכות אדירה לשרת בשירות הציבורי, ובמיוחד במשרד הבינוי והשיכון. לא אשכח את הימים שבהם, כמהנדסת עיר בבית שאן, קיבלתי תמיכה מהמשרד לקידום תוכניות לפיתוח העיר. לימים, יכולתי להחזיר ולתמוך בעצמי במהנדסי ערים בצפון ובדרום, עם מאות תוכניות לשכונות חדשות ועשרות אלפי יחידות דיור  וכל זאת תוך שיתוף פעולה עמוק עם הרשויות המקומיות. לאורך כל הדרך, היה לי חשוב להיות נוכחת בשטח, להכיר מקרוב את הצרכים, להבין את הרצונות של התושבים ושל ראשי הרשויות,  כי תכנון הוא קודם כל מקצוע אנושי. בזכות זה, אני מרגישה היום בת בית בעשרות יישובים ברחבי הארץ״.

מה היו היוזמות שאת גאה בהן במיוחד?
״היו כמה פרויקטים שיזמתי במיוחד כדי לחדש מסורות ישנות של המשרד, כמו תחרויות תכנון פומביות, שהיו נהוגות בשנות ה-60 וה-70. כך נולדה תחרות לעיצוב אורבני של שדרות הגעתון בנהריה, ותחרות לעיצוב שדרות בורנשטיין בירוחם. תחרויות כאלה נותנות במה לאדריכלים צעירים ויצירתיים ומקדמות חשיבה מקורית שלא תמיד מגיעה מתהליכי התכנון המקובלים הסטנדרטיים.
יוזמה נוספת וחשובה בעיניי הייתה יוזמת 'תכנון לעת זיקנה' , שהיא למעשה יוזמת תכנון של שכונות רב-דוריות שמתאימות גם לאוכלוסייה מבוגרת לצד משפחות צעירות וזוגות צעירים. דאגנו שפרוגרמות התכנון יכללו מרכזי בריאות, ספורט ותרבות לצד מוסדות חינוך, כדי לטפח קשרים בין הדורות. זה היה תהליך מרגש ומשמעותי בעיני שסחף אדריכלים  ומתכננים רבים ״.
האם היו אתגרים משמעותיים שאת לוקחת איתך מהתפקיד?
״אין ספק שמשבר הדיור היה אתגר עצום, במיוחד כשהצורך בדירות הלך וגבר. פעלנו בכל הכוח לייצר  תוכניות ולשחרר עקב כך קרקעות לשיווק. הכול היה צריך להתבצע במהירות,  תוך שיתופי פעולה עם רמ"י, מנהל התכנון והותמ"ל הוועדה למתחמים מועדפים לדיור שהוקמה במיוחד ע"י הממשלה.
אבל מעבר לכך, אני גאה במיוחד ביוזמות התכנון בחברה הערבית בהחלטת ממשלה 922 ובחברה הדרוזית והצ'רקסית במסגרת החלטה 959 והחלטה 2856 שאושרה רק לאחרונה בועדת הכספים לטובת עשרות תוכניות לדיור שהובילו להסדרה תכנונית,  לפעמים לראשונה בהיסטוריה של אותם יישובים. התהליך עצמו כלל שיתוף ציבור, הסברה, וגם שיח רגיש ומכבד. במג'דל שמס, למשל, נבנתה שכונת 'ניו מג'דל' היפהפייה. עבורי, זה היה הרבה מעבר לתכנון,  זו הייתה עשייה חברתית מהמעלה הראשונה״.
היית האישה הראשונה בתפקיד הזה. עד כמה זה השפיע?
״זאת בהחלט נקודת ציון חשובה. לא כי זה הוגדר כיעד,  אלא כי פשוט לא הייתה אישה בתפקיד הזה לפניי. נוכחות נשית בעולם התכנון מוסיפה זווית ראייה נוספת וחשובה, שמביאה בחשבון את נקודת המבט של המשפחה, את חוויית הילד או הילדה בדרכם לבית הספר, את ההורים, את הקשישים. זה תכנון עם רגישות למהלך החיים עצמם.
בתוך כך, אני שמחה לומר שראיתי שינוי. יותר נשים בתפקידי מפתח ויותר מהנדסות עיר ואני מקווה שגם הסיפור האישי שלי, ילדה מפתח תקווה, אדריכלית עיר בבית שאן, רעננה וראשון לציון, נתן השראה לנשים אחרות״.

איך התמודדת עם הצורך לתכנן עבור קהילות מגוונות: ערבים, חרדים, דרוזים, תושבי פריפריה?
״היה ברור לי שהפתרונות לא יכולים להיות 'העתק-הדבק'. לכל אוכלוסייה יש מאפיינים וצרכים ייחודיים, ולכן צריך לתכנן מתוך הקשבה. לחברה החרדית למשל, כתבנו את המדריך הראשון בארץ לתכנון שכונות חרדיות, בשיתוף המכון החרדי למחקרי מדיניות. בעיר כסיף, שתוכננה במיוחד לציבור החרדי, יישמנו את ההמלצות באופן מלא.
גם ביישובים הערביים והדרוזיים עשינו מהפכה שקטה. מתוך עשרות תכניות שיזמנו, רבות  מהן כבר בתוקף. זה לא רק עניין טכני של אישורים, זה תהליך שמשפיע על בניית האמון, ובעיקר נותן תקווה ואופק תכנוני״.
מה למדת מהתכנון בפריפריה ובעיר החדשה כסיף?
"ראשית, העבודה שלי כמהנדסת עיר בפריפריה הייתה שיעור חיים שלא אשכח. נולדתי וגדלתי בפתח תקווה, במרכז הארץ, ולמרות זאת רק כשעברתי לבית שאן לתפקידי כמהנדסת עיר, נחשפתי באמת לקשיים שמלווים חיי יומיום בפריפריה. פתאום מבינים כמה אתגרי התחבורה, הכלכלה והחינוך מורכבים יותר וכמה מוגבלים מקורות ההכנסה של הרשות המקומית, מה שיוצר תלות ממשלתית כמעט מוחלטת. בתוך כל זה, ראיתי ראש עיר שנלחם על עצמאות כלכלית לעיר שלו. זה הרשים אותי מאוד. זה גם היה השיעור הראשון שלי על תכנון ככלי לשינוי מציאות.
כשהגעתי שנים לאחר מכן למשרד השיכון, הפעם בתפקיד בכיר, נשארתי מחוברת לשטח. הבנתי לעומק את מצוקת הערים המרוחקות, ושוב ראיתי את ראשי הרשויות, הפעם מהצד השני של השולחן, נאבקים עבור התושבים שלהם. ראיתי לא פעם תסכול,  אך גם תקווה. כל שקל שהצלחנו לגייס לטובת  התכנון העירוני, תורגם להכנסות עתידיות, לשטחים מניבים, לבנייה חדשה.
הייתה לי יכולת לשוחח בגובה העיניים עם ראשי ערים  ולהביא מניסיוני גם מהמרכז: מה עבד ברעננה, מה נכשל בראשון לציון. לפעמים דווקא הכישלונות שסיפרתי עליהם הפכו לעצות הכי טובות שקיבלו. אני מאמינה שתכנון הוא תהליך ארוך, כמעט כמו בישול איטי. אי אפשר לדלג על שלבי הבסיס – שכבה בונה שכבה אחרת שום דבר לא יתפוס לאורך זמן. ראש רשות שמבין את זה, שבוחר להשקיע בתכנון  גם אם לא יראה את הפירות בקדנציה שלו  בונה עתיד לעיר כולה. וזה קריטי בפריפריה.
ולגבי העיר כסיף, זו זכות עצומה להוביל תכנון של עיר חדשה במדינת ישראל. זה קורה אולי פעם בעשרים שנה: מודיעין בשנות ה־80, חריש בתחילת שנות ה־2000  ועכשיו כסיף. זו עיר שעדיין אין בה תושבים ואין לה הנהגה נבחרת, ובכל זאת התכנון שלה כבר מכיל את התפיסות הכי מתקדמות והכי עדכניות. אני זוכרת שדרשתי מהמתכננים לכלול בתכנון המרחב הציבורי, ברחובות, בכיכרות ובמוסדות הציבור, תשתית לאנרגיה מתחדשת. רציתי שכל הדמיה תראה שהעיר הזאת יכולה בעתיד להתנהל באופן עצמאי אנרגטית. זה כבר מתחבר היטב לחזון של המועצה הישראלית לבנייה ירוקה, ואני בטוחה שהעיר הזו, שתוכננה על ידי משרד מן-שנער אדריכלים יחד עם ההנחיות שלנו, תהווה דוגמה ומופת לעירוניות חכמה, מותאמת אקלים, איכותית ונעימה לתושבים, ממש בלב המדבר.
עכשיו את מתמנה למנכ"לית המועצה הישראלית לבנייה ירוקה. מה משך אותך לתפקיד הזה?
״אני מכירה את המועצה עוד מהימים ברעננה, כשחיפשתי להבין מהי  בכלל 'בנייה ירוקה'. השתתפתי בכנס GREENBUILD  בבוסטון ונחשפתי לעולם שלם שלא הכרתי. מאז, המשכתי ללוות מקרוב את התחום, גם דרך פרויקטים וגם במסגרת כנסים באירופה. המועצה הישראלית לבנייה ירוקה היא גוף ידע רב-תחומי שמחבר אקדמיה, תעשייה ותכנון,  וזו בדיוק הסביבה שיכולה לחולל שינוי. רציתי לקחת חלק בגוף שמוביל רעיונות חדשניים ולהפוך אותם למציאות״.

מה את מביאה איתך לתפקיד הזה ומה החזון שלך?
״אני מביאה ניסיון מעשי עמוק בתכנון עירוני, ידע מקיף על המערכת הציבורית, ויכולת לדבר גם עם הממסד וגם עם השטח. המועצה צריכה להוביל, לא רק מבחינה רעיונית אלא גם מעשית, לחשיפת גופי התכנון לידע חדש, כלים חדשים והבנה גלובלית. אני בהחלט רוצה לראות מעבר הדרגתי של ערים בישראל לסביבות מגורים ירוקות יותר, לא רק בשכונות חדשות אלא גם בשכונות ותיקות, באמצעות שדרוג מעטפות הבניין, שיפור הבידוד , גגות ירוקים, התקנת מערכות אנרגיה מתחדשת, הנגשה והליכתיות. אלו לא סיסמאות, אלו יעדים  מעשיים לשיפור איכות החיים של כולנו".
מה את מקווה להשיג בשנים הקרובות?
״אני חולמת לראות ערים בישראל שבהן המרחב הציבורי מזמין, מוצל ונעים. שכונות ותיקות שמתחדשות, לא רק בפן הפיזי אלא גם בהיבט הקהילתי. אני רוצה לקדם את השיח המקצועי, לפתח הכשרות, ולגרום לראשי ערים ומהנדסים להבין שבנייה ירוקה זה לא עוד טרנד, זו תשתית לחיים טובים ובריאים״.