"להדליק את האור בתוך הבירוקרטיה"

בין מסדרונות הוועדות לתכנון ובניה, מבעד לערימות המסמכים והשעון שתמיד מתקתק לרעתך, יש רגע אחד, שקט ומדויק, שבו הכול מתכנס. רגע שמסמן סוף של תהליך ארוך, ולעיתים מתיש, ותחילתה של מציאות חדשה. ביקשנו לעצור שם, בדיוק בנקודת המעבר, ולשאול על נאוה שגב הקסם שנולד כשפרויקט מפסיק להיות מאבק והופך לעובדה קיימת.
מהו אותו 'קסם' שאת חווה כשאת עומדת מול “תעודת גמר” שמתקבלת? באיזה רגע פתאום את מרגישה "ניצחון" לא רק על נייר, אלא גם על הזמן?
"הקסם שנוצר נובע מתוך השקט שמגיע אחרי הרעש. תהליך הרישוי הוא כאוטי, יש בו התנגדויות, שינויים רגולטוריים, ולחץ של יזמים. הרגע שבו אני מחזיקה את 'טופס 4' או תעודת הגמר, הוא רגע שבו הכאוס הופך לבית. הניצחון האמיתי הוא לא החתימה עצמה, אלא הרגע שבו אני מתקשרת ללקוח ואומרת: 'אפשר לפתוח בקשה לחיבור חשמל קבוע , כשאני רואה עסק שנפתח אחרי חודשים של מאבק על רישיון, או משפחה שנכנסת לבית, אני יודעת שניצחנו את הסטטיסטיקה. הזמן, שבדרך כלל עובד לרעתנו בבירוקרטיה, פתאום קופא והופך למציאות קיימת."חג החנוכה אותו אנו מציינים בימים אלו, מדבר על אור בתוך חושך, על עמידה מול מכשולים בלתי נראים. בעבודתך מול הוועדות והרשויות, איזה “נר חנוכה” פרטי הצלחת להצית עבור לקוח או פרויקט, שהיו בו הרבה ציפיות נמוכות ואז קרה משהו גדול?"
הדברים שהם מבחינתי נס גדול, זה בדרך כלל ניצחונות של האנשים שהם לא  בונים יזמות אלא את ביתם הפרטי, לנצח תהליכים שנתקעו שנים רבות ושהגיעו אליי , יצרתי מלחמה אל מול הישות המחליטה בטענה שלדרישות שלהם אין בסיס , בדרך כלל הדרישות פשוט ברמה של, איך ניתן לדרוש בדיקת בטונים לבית קיים שיש לנו את כל תוצאות הבטונים במהלך הבנייה , והמהנדסת נלחמה בי כמעט ברמה אישית ולא נכנעתי לה, עירבתי את שמאי הוועדה ואת היועץ המשפטי עד שקיבלתי את התשובה שאליה ועליה נלחמתי , יש מקרים שרשויות דורשות תשלומים כפולים ואני לא מוותרת ,הרבה פעמים התושבים נשברים ואומרים: אין סיכוי , הם לא יוותרו לנו ועל פניו זה כמעט נראה שאין סיכוי ואז משהו ניצת בי ואני מתעקשת על העקרונות ומוכיחה את המערכת שהתשלום הנוסף לא רלוונטי למצב,   אלה הניצחונות שלי ,לניצחונות קטנים יש משמעות קטנה בעיני.
כשמדברים עם נאוה שגב על קיצור זמן ועל הבנה מול מערכות בירוקרטיות מורכבות, מתגלה שלא תמיד מדובר בתרגיל טכני בלבד, אלא בלחימה מתמשכת, בהתמדה וביכולת לקרוא בין השורות.
"אך גם כאן", היא נסבירה לנו "ממש כמו בחנוכה, זה לא הנר הגדול שמאיר את הכול, אלא האור הקטן שנדלק בשעה הנכונה".
מספרים עלייך שאת מתמחה ב”קיצור זמן” ובהבנת המערכת, אבל אם נבקש ממך לבחור את שלושת המקרים עם חסמי הבירוקרטיה הכי מורכבים אותם "ניצחת", איזה היו ומה למדת מהן?
"היה לי מקרה של לקוח פרטי שגר בבית לא תואם היתר בניה, הוא הגיש בקשה להיתר שינויים ולא הצליח להתקדם כ-9 שנים.  נכנסתי לתמונה, נלחמתי מול הוועדה על דרישות שנדרשו, שבפעול לא היה צורך בהם. זה לא היה פשוט,  די נלחמו בטיעונים שלי, ניצלו את המעמד שלהם כישות מחליטה. אבל בסוף הצלחתי והלקוח קיבל היתר בניה לשינויים וטופס 4 בפרק זמן של פחות משנה. מה למדתי מזה? שלפעמים הדרישה הכי קשה היא להזיז מערכת שנתקעה ושהתמדה ממוקדת יכולה לשבור סטגנציה של שנים.
מקרה נוסף היה אי שם בתחילתו של עידן מערכות הסולאריות בארץ, כיבוי אש לא הבינו את המוצר ולכן ההוראות כיבוי אש לא תאמו את המצב בשטח. פרויקטים התעכבו כי אף גורם בכיבוי אש לא רצה לקחת אחריות ולחתום על תוכניות. העזתי ופניתי לנציב כיבוי אש, הבהרתי בפניו את המוקש. בזכות פנייתי ישבו צוות בכיר בכיבוי אש והורידו את ההוראה שנגדה הוראה קודמת בהוראות מכ"ר. המהלך שחרר כמות גדולה של פרויקטים שהתעכבו וגרמו ליזמים רבים כאוס וכשל כלכלי לחברה. גם כאן למדתי שבמקרים בהם מערכת לא יודעת איך לטפל בחדשנות, לפעמים צריך להרים את השיחה לראש הפירמידה, להסביר מקצועית ולהוביל שינוי כללי שמועיל לכולם.
מקרה שלישי אליו אתייחס התרחש במסגרת בתהליך ארוך שלקח שנים, בפרויקט פינוי–בינוי, ממש לקראת קבלת ההיתר נדרשנו לחדש אישור מול חברת חשמל. חברת חשמל טענה ששינתה את הנהלים לגבי חדר חשמל בבניין תת–קרקעי ואנחנו נופלים בקו התפר של ההחלטה. פניתי לכל גורם משפטי–מנהלי בחברת חשמל ושכנעתי אותם מקצועית לאשר את הבקשה ולאפשר לנו הקמת חדר חשמל בבניין.  מכאן למדתי שהמשפט המקצועי יכול לשמש ככלי לשכנוע  ולא רק כדרך להסביר, אלא כדרך לפתוח דלתות שנראו סגורות.

משיחות קודמות איתך אני יודע שמה שהביא אותך לפעול בתחום הוא תחושה של שליחות, לסייע לאדם הפשוט מול מערכת מורכבת. אם היית כותבת מכתב לעצמך בגיל 20, לפני שבחרת את הדרך הזו, מה היית אומרת לה?
"הייתי כותבת לה: 'נאוה, תנשמי'. בגיל 20 את רוצה לכבוש את העולם בכוח. הייתי אומרת לה שהכוח האמיתי מול מערכות גדולות הוא לא בצעקות, אלא בידע. הייתי אומרת לה שכל 'לא' שהיא תשמע מפקיד כזה או אחר הוא רק תחילתו של משא ומתן, ושסבלנות היא שריר שצריך לאמן בדיוק כמו בחדר כושר. והכי חשוב – *אל תקחי את האטימות של המערכת ללב, תקחי אותה כאתגר לפצח.”
אם תסתכלי קדימה למערכת התכנון והבנייה בעוד חמש שנים. מה הם שלושת האלמנטים החדשים שאת מאחלת לראות ומה תרצי שתפקידך יהיה  באותה “מהפכה” עתידית?
"בחזון שלי אני בהחלט מאמינה בשלושה יסודות שיהיו חלק ממערכת התכנון והבנייה העתידית, והם: כלים ברורים ונגישים לוועדות התכנון, מנטליות של שירות ואחידות בחקיקה.
בכל הנוגע ל- כלים ברורים ונגישים לוועדות, חזרה למסגרת שבה הוראות מנהל, נהלים ותקנות יהיו ברורים ונגישים לכל הוועדות לתכנון ובנייה, ושיצטמצם הפער ביניהם, כך שההחלטות לא יהיו מקריות אלא מבוססות על מדיניות עקבית.
בנוגע ל- מנטליות של שירות, חשוב לי מאוד שהוועדות יתפסו את עצמן לא רק כשומרי סף, אלא כנותנות שירות ליזם ולתושב, עם גישה שמכוונת לפתרונות ולקיצור זמן הליך במקום לטרפד אותו.
ובנוגע ל- אחידות בחקיקה, אני ממש חולמת על היום בו  aמה שמותר במקום אחד כמו בראשון לציון יהיה תקף גם בתל אביב. היעדר אחידות בחקיקה הוא אויב היזמות ומייצר פערים ושיבושים מיותרים בתכנון ובהוצאת היתרים.
ומה תפקידך במהפכה הזו?
"להיות הגשר האנושי שגם הטכנולוגיה הכי מתקדמת לא תוכל להחליף, זו שיודעת לחבר בין החוק היבש לבין החלום של הלקוח."
במסגרת עבודתך את פוגשת לא רק יזמים וקבלנים, אלא גם משפחות שמנסות  לבנות את חלום הבית הפרטי. אם היית מזמינה משפחה אחת שמתחילה פרויקט בנייה לארוחת חנוכה בביתך, מה היית מספרת להם כך שידעו מראש מה ‘החור’ הגדול ביותר שהולך לבוא, ואיך להדליק אותו במקום שיישרף?
"הייתי אומרת להם: 'החור השחור הגדול ביותר הוא הפער בין הלו"ז שדמיינתם לבין המציאות' זו תובנה מאוד חשובה ונכונה: בעלי בתים רבים נכנסים לפרויקטים באופטימיות גבוהה ולא תופסים שהדרך לִסיום בפרקטיקה רצופה עיכובים בלתי צפויים שדורשים גמישות,  כמו זמינות חומרים, אישורים, תנאי מזג אוויר או לוחות זמנים של קבלנים וספקים, שכולם יכולים לדחוף את לוחות הזמנים אחורה משמעותית".
ומה הטיפ המרכזי שהיית מעניקה לאותה משפחה?
תכנון מקדים ריאלי, לא להרוס קירות לפני שיש ‘נייר’ חתום, ולקחת ‘מקדם היסטריה’ של כ-20% בלוחות זמנים ובתקציב משקף.
סיפרת לי שיש לך תחביבים והיבטים אישיים, כגון: פילאטיס, דיקור, שיאצו. איך הם משתלבים בעבודה אינטנסיבית מול ועדות? ומה למדת על התיאום בין גוף/נפש לבין ניהול “אתגרי” כמו שלך?
"זה נשמע מנוגד, אבל זה משלים. העבודה מול הוועדות היא מאוד 'נוקשה', מרובעת ושכלתנית. הפילאטיס והשיאצו מחזירים לי את הגמישות , גם הפיזית וגם המחשבתית. למדתי שכדי לעמוד יציב מול סערה בירוקרטית, צריך ליבה חזקה (Core), בדיוק כמו בפילאטיס וכדי לא לקחת את הלחץ הביתה, צריך לדעת לשחרר חסימות, בדיוק כמו בשיאצו. אם אני לא אהיה מאוזנת, אני לא אוכל להיות העוגן עבור הלקוחות שלי."
בהקשר של חנוכה: יש סיפור “נס קטן” שמקבל פחות תשומת לב. האם יש אצלך “נס קטן” מקצועי שהתרחש בזכות עקביות, סבלנות או אומץ קטן?
"היה לי מקרה של תיק שהיה תקוע שנתיים בגלל חוסר תקשורת בין שני פקידים באותה רשות. הנס הקטן היה פשוט להגיע פיזית, לחייך, ולבקש משניהם לרדת רגע למסדרון ולדבר איתי ביחד. בלי עורכי דין ובלי מכתבי התראה. בשיחה של 5 דקות במסדרון, עם חיוך ואנושיות, נפתר פלונטר של שנתיים. הנס הוא ההבנה שגם במערכות הכי גדולות יושבים בסוף אנשים שרוצים שיתייחסו אליהם בכבוד."
לסיום: אם היית מוכרת “חבילת חנוכה” מקצועית ליזם או לבעל בית – שכוללת בתוכה שלושה מרכיבים שיעזרו לו ‘להבין ולהדליק’ את הפרויקט שלו – מה היו שלושת המרכיבים האלו?
"שאלה מעניינת. הייתי אורזת עבור אותו לקוח שלושה מרכיבים:

• 'תיק מידע' (שמן לחנוכיה):הידע הוא הדלק. תבואו מוכנים, תכירו את הזכויות שלכם לפני שאתם מתחילים.
• 'סבלנות מברזל' (הפתילה):התהליך לוקח זמן, והפתילה צריכה להיות ארוכה כדי לא להישרף באמצע הדרך.
• 'איש מקצוע מלווה' (השמש):אל תנסו להדליק את החנוכייה לבד. קחו מישהו שמכיר את המערכת, שיודע איפה המוקשים, ושישמור על האש שלכם דולקת עד לקבלת המפתח

חג חנוכה שמח ומאיר לכולנו".