תחושת בית | צליל בר, מעצבת פנים

עבור מעצבת הפנים צליל בר, תכנון בית מתחיל בהבנת האנשים שחיים בו. בריאיון היא משתפת על הקשר בין מרחב לתחושה ועל יצירת בית המותאם לחיים הקיימים ולאלה שרוצים לבנות.

מאת קרן שרה חיות
צילומים: יוסף לזרוף
איפור ושיער: ליזה אברמוב

מה מהמפיקה שהיית עדיין נוכח במעצבת שאת היום?

״אני חושבת שהמפיקה שהייתי נמצאת בי עד היום כמעט בכל פרויקט. הייתי מפיקה מאוד תקתקנית, אבל לא לחוצה, טובה מאוד בבלת״מים, טובה עם אנשים, ובעיקר כזאת שלא מקבלת ״אי אפשר״ כתשובה. אם משהו לא עובד בדרך אחת, מבחינתי צריך למצוא דרך אחרת.

אחד הדברים המשמעותיים שלמדתי בהפקות הוא את הערך של תהליך: איך בונים אותו מקצה לקצה, איך מחזיקים במקביל הרבה גורמים ואיך דואגים שכולם מתחברים לתמונה הגדולה. שיפוץ הוא במידה מסוימת הפקה גדולה, עם בעלי מקצוע, ספקים, תקציב, לוחות זמנים והמון משתנים שלא תמיד נמצאים בשליטתך.

אני זוכרת פרויקט בתל אביב שהתחיל ממש עם פרוץ הקורונה. הלקוחה הייתה מבוגרת, וכשהתחילו הסגרים היא לא יכלה להגיע לדירה או להסתובב בין ספקים. ניהלתי עבורה כמעט את כל התהליך מרחוק, תיעדתי ושלחתי לה כל פרט, ובמקביל קיבלתי בשטח החלטות ומצאתי פתרונות שיאפשרו לפרויקט להמשיך. היא חזרה לדירה כשהפרויקט כבר היה לקראת סיום, והכול היה לשביעות רצונה. זו דוגמה טובה למקום שבו המפיקה שבי פוגשת את המעצבת: לא להיתקע כשהתוכנית המקורית כבר לא אפשרית, אלא להבין מה המטרה ולמצוא דרך אחרת להגיע אליה.

מצד שני, בעיצוב למדתי שלא הכול מסתכם בלוחות זמנים, תקציב וביצוע. בית הוא דבר מאוד אישי, ולכן צריך להיות קשובים ללקוח גם מעבר למה שהוא מבקש על הנייר. לפעמים צריך לעצור ולהגיד: בואו נבדוק שוב מה באמת נכון לכם. בסופו של דבר אני לא מתכננת רק בית שנראה טוב ביום הצילום, אלא בית שאנשים צריכים לחיות בו״.

אחרי שמונה שנים בטלוויזיה ולידת בנך הראשון חזרת לעיצוב. מה הבשיל בך, ומה לקחת מהלימודים אצל ברברה ברזין?

״כשהתחלתי ללמוד הנדסאות אדריכלות ועיצוב פנים הבנתי במהלך השנה הראשונה שהמסלול הספציפי הזה פחות מדויק לי, ובאותה תקופה נפתחה בפניי האפשרות להיכנס לעולם הטלוויזיה. היה משהו באדרנלין של ההפקות שמאוד משך אותי: הקצב, האינטנסיביות, האנשים והצורך לגרום לדברים לקרות. נשאבתי לזה ונשארתי בעולם הזה שמונה שנים.

אבל לאורך כל השנים המשיך להדהד בי הרצון המקורי שלי. האהבה שלי לעיצוב ולתכנון של בית שמותאם באמת לאנשים שחיים בו אף פעם לא נעלמה. אני מאמינה שבית הוא הרבה מעבר למקום שאנחנו גרים בו. הוא סוג של מעטפת אנרגטית לנפש ולגוף, והוא משפיע על איך שאנחנו מרגישים ועל החיים שלנו בתוכו. אחרי שילדתי את אביתר, הבן הבכור שלי, הבנתי שאני רוצה לחזור לאהבה האמיתית שלי ולעסוק במשהו שנותן לי תחושת משמעות. מבחינתי הסיפוק בעבודה לא יכול להיות רק כלכלי; אני צריכה להרגיש שאני אוהבת את מה שאני עושה ושיש לעשייה שלי ערך אמיתי.

לשמחתי הגעתי ללמוד בסטודיו של ברברה ברזין שמלמדת בשיטת ״האומן והשוליה״. השנה הראשונה הייתה אינטנסיבית וכללה את הבסיס העיוני והטכני; בשנה השנייה עשינו סטאז׳ במשרד שלה ועבדנו על פרויקטים אמיתיים. כבר שם פגשתי לקוחות, ספקים, קבלנים, שינויים ובלת״מים ולמדתי איך להתמודד איתם. זה נתן לי ביטחון מקצועי עצום כשיצאתי לעצמאות.

גם היום, אחרי 13 שנה בתחום, אני עדיין לומדת מכל פרויקט. אין שני בתים ואין שני אנשים שהם אותו הדבר. מבחינתי מעצבת טובה צריכה להיות דינמית, לחשוב מחוץ לקופסה ולהבין שאין אמת אחת. כמעט לכל בעיה יש כמה פתרונות, והחוכמה היא למצוא את הפתרון המדויק לפרויקט ולאנשים שחיים בו״.

הקמת וניהלת מחלקת עיצוב ב-VENN. מה למדת שם על הובלה, ומדוע בחרת לצאת לעצמאות?

״את ההזדמנות להצטרף ל-VENN קיבלתי זמן לא רב אחרי שסיימתי את הלימודים אצל ברברה. פגשתי שלושה יזמים צעירים עם המון מוטיבציה וחזון שמאוד התחברתי אליו: לקחת בנייני מגורים קיימים וליצור סביבם קהילה, עם חללים משותפים לעבודה, יצירה ומפגש.

קיבלתי שם המון אמון ואחריות בשלב מאוד מוקדם בקריירה. הקמתי את מחלקת העיצוב מאפס, ניהלתי צוות ועבדתי במקביל עם המחלקות השונות בחברה על שיפוץ של בניינים שלמים. זו הייתה הפעם הראשונה שלמדתי להסתכל לא רק על בית ועל האדם שחי בו, אלא על מערכת הרבה יותר רחבה, ולחשוב איך תכנון ועיצוב יכולים לייצר ערך לקבוצה שלמה של אנשים.

כשהחברה גדלה והלכה לכיוון טכנולוגי יותר, הבנתי שאני מתגעגעת למה שהביא אותי למקצוע מלכתחילה: ליצור בתים לאנשים. זו הייתה אחת הסיבות שהחלטתי לצאת לעצמאות. עד היום אני עוקבת אחרי VENN בגאווה, והרבה משיטות העבודה שלי נולדו שם. כמו שאני מרגישה שאני חייבת חלק מהמעצבת שאני לברברה, אני חייבת חלק ממנה גם לשנים שלי ב-VENN״.

איך מפענחים את החלום של הלקוחות ומתרגמים אותו לבית שמתאים לחיים שלהם?

״אני חושבת שהנטייה הראשונה של הרבה אנשים כשהם פונים למעצבת פנים היא לדבר על סגנון: איזה צבע הם רוצים, איזו ספה, איזה גוף תאורה ומה מתאים למה. מבחינתי עיצוב פנים נכון מתחיל הרבה לפני השלב הזה. השאלה הראשונה היא לא איך הבית ייראה, אלא איך האנשים שחיים בו רוצים להרגיש ועד כמה הבית יהווה עבורם מטען אנרגטי אמיתי וכמובן לא בר-חלוף.

לכן בתחילת התהליך אני מנסה להבין איך הם באמת חיים: איפה רוב החיים בבית מתרחשים, מה הם אוהבים לעשות, מה חסר להם היום ואיזו תחושה הם רוצים לקבל כשהם נכנסים הביתה. משם מגיע התכנון: חלוקה נכונה בין החללים הפרטיים והציבוריים, אור טבעי, כיווני אוויר, תאורה והאופן שבו הבית מתפקד ביומיום. רק אחר כך מגיעים הצבעים, החומרים והטקסטורות.

וכששואלים אותי מה הסגנון שלי, התשובה היא שאין לי סגנון אחד. הבית לא צריך להיראות כמוני; הוא צריך להיראות כמו האנשים שחיים בו. התפקיד שלי הוא להביא את הידע, האסתטיקה והניסיון שלי כדי לתרגם את מי שהם לבית שנכון להם.

כשלקוח מגיע עם רצון מאוד מסוים, אני לא מסתכלת עליו במונחים של נכון או לא נכון. אני מנסה להבין מאיפה הוא מגיע ומה הצורך שעומד מאחוריו. התפקיד שלי הוא לפרוס בפניו את האפשרויות, להסביר את היתרונות והחסרונות ולהכניס למשוואה הנדסת אנוש, פרקטיקה והחיים האמיתיים בבית. מה שנראה נהדר במגזין או עובד בבית של מישהו אחר, לא בהכרח נכון לחיים שלך. בסופו של דבר ההחלטה היא של הלקוח, אבל האחריות המקצועית שלי היא לוודא שהוא מקבל אותה כשהוא מבין את כל המשמעויות שלה״.

מה צריך לקרות בינך לבין הלקוחות כדי שתרגישי שיש בסיס לעבודה משותפת?

״כמו שלא כל איש מקצוע מתאים לכל לקוח, גם לא כל לקוח מתאים לכל איש מקצוע. מבחינתי חשוב לעבוד עם אנשים שמבינים שתכנון של בית הוא השקעה באיכות החיים שלהם ושמוכנים להיות חלק מהתהליך. זה תהליך ארוך, אישי ולעיתים גם מאוד רגיש, ולכן החיבור והאמון בינינו הם קריטיים.

אני זוכרת שיחה עם לקוח שעל פניו הציע את פרויקט החלומות: הוא הגדיר תקציב כמעט בלתי מוגבל ואמר לי, למעשה, ״קחי את הפרויקט ובואי ניפגש בקבלת המפתח״. ודווקא שם הבנתי שאני לא המעצבת הנכונה עבורו. אני יכולה לקחת על עצמי את כל ניהול הפרויקט, אבל אני לא יכולה לתכנן בית בלי להכיר את האדם שהולך לחיות בו. אני לא מתכננת את הבית שלי, אני מתכננת את הבית שלו.

מבחינתי הלקוח לא צריך להיות מעורב בכל החלטה קטנה, אבל חייב להתקיים בינינו דיאלוג. אני צריכה להבין אותו, את החיים שלו, את ההרגלים שלו ואת מה שהוא רוצה להרגיש בבית. אחרת אולי אוכל ליצור בית יפה, אבל לא בהכרח את הבית שנכון עבורו״.

מה עומד מאחורי האחריות להיות ״האבא והאמא של הפרויקט״?

״אני חושבת שכבר בהצעת המחיר שלי אפשר להבין איך אני מתייחסת לפרויקט. היא מפורטת מאוד וכוללת את שלבי העבודה, לוחות הזמנים המשוערים, עלויות נוספות שיכולות להיות, תחומי האחריות שלי ובעצם תיאום ציפיות מלא לגבי התהליך ונפח העבודה. מבחינתי, ככל שהתהליך ברור יותר בהתחלה, יש פחות הפתעות בהמשך.

להיות ״האבא והאמא של הפרויקט״ זה להבין שכל תוצאה שרואים בסוף בבית מורכבת מהמון גורמים שלא רואים בתמונה. אם תכננתי משהו, האחריות שלי לא נגמרת בשרטוט שלו. אני צריכה לחבר את כל הגורמים שיאפשרו לו לקרות, לוודא את טיב העבודה וללוות אותו עד שהוא יוצא לפועל כמו שתכננו. בסופו של דבר, אני לא רק מתכננת את התוצאה; אני אחראית לחבר את כל הדרך שמובילה אליה״.

איזה פרויקט מספר בצורה המדויקת ביותר מי את כמעצבת?

״הפרויקט ברחוב יוסף הנשיא בתל אביב מאוד מייצג אותי. הלקוחה הגיעה אליי עם בקשה די ממוקדת: היא רצתה חדר שינה מפנק ומקלחת שתיתן לה תחושה של בית מלון. אבל כבר בפגישת ההיכרות, מתוך השיחה והשאלות ששאלתי, הבנתי שהצורך שלה הרבה יותר עמוק ממה שהיא הצליחה לבטא בהתחלה.

זו הייתה דירה יחסית קטנה, והרגשתי שכדי לייצר עבורה באמת את התחושה שהיא מחפשת, אי אפשר להסתכל רק על חדר השינה והמקלחת. עשיתי כבר בשלב מאוד מוקדם בדיקת היתכנות לתכנון רחב יותר, והצעתי לה לשנות לחלוטין את הארגון של הבית, כולל החלפה בין מיקום המטבח והסלון. הצגתי לה את האפשרויות ואת המשמעות התקציבית, והיא בחרה ללכת איתי על שיפוץ הרבה יותר מקיף ממה שתכננה בתחילה.

הפרויקט הסתיים לפני כשש שנים, ולפני פחות מחודש היא התקשרה אליי. נשארנו בקשר לאורך השנים, והיא סיפרה לי שוב כמה היא אוהבת את הבית, כמה נוח לה לחיות בו וכמה התכנון עדיין עובד עבורה. מבחינתי זה אחד הסיפוקים הכי גדולים במקצוע: לא לשמוע שש שנים אחר כך שהבית עדיין יפה, אלא שהחיים בתוכו עדיין טובים״.

מה למדת על משמעות הבית מההתנדבות ב״חזית הבית״ אחרי 7 באוקטובר?

״אחד הערכים הכי משמעותיים עבורי, בעסק וגם בחיים, הוא נתינה. אחרי 7 באוקטובר היה לי ברור שאני רוצה להתנדב ולתת דרך הדבר שאני יודעת לעשות. כך הגעתי ל״חזית הבית״ בעמק חפר, ושם פגשתי את אורלי רובינזון ואת המיזם המדהים שנבנה כולו מתוך התגייסות: תרומות של ריהוט וציוד, מעצבי פנים, הנדימנים והמון מתנדבים, במטרה אחת: לעזור לאנשים שהבית שלהם נפגע או נלקח מהם לייצר מחדש תחושה של בית.

יצא לי ללוות משפחות וגם כמה חטופים שחזרו, וביחד עם חבר קרוב זכיתי ליצור בית עבור חטופה שחזרה והפכה מאוד קרובה ללבי. זו הייתה חוויה מאוד עוצמתית עבורי.

דווקא שם הבנתי אפילו יותר עד כמה בית הוא לא רק קירות ורהיטים. כשאדם עבר טלטלה כל כך גדולה ותחושת הביטחון שלו נפגעה, היכולת לתת לו מקום שהוא שוב יכול להרגיש בו מוגן, שייך ונינוח מקבלת משמעות אחרת לגמרי. זה חיזק אצלי עוד יותר את ההבנה שלמקצוע שלי יש יכולת לתת לאנשים משהו שהוא הרבה מעבר לאסתטיקה״.

איך היית רוצה שהעסק והעשייה ההתנדבותית שלך ייראו בהמשך?

״אני רוצה להישאר בוטיקית. יש משהו ביחס האישי שמאפשר לי להישאר בתוך הפרטים, להכיר באמת את הלקוחות שלי ולהיות נוכחת בכל פרויקט, ואני לא רוצה לאבד את זה גם כשהעסק גדל.

אני מאמינה שדווקא הבחירה הזאת תאפשר לי להפוך גם את הנתינה לחלק קבוע מהעשייה שלי. המטרה היא לקחת בכל רבעון פרויקט אחד בהתנדבות. אני לא רוצה להגדיר מראש למי הוא מיועד, אלא לבחור בכל פעם אדם או משפחה שנמצאים בנקודת זמן שבה שינוי בבית יכול לחולל שינוי משמעותי בחייהם.

וברשימת החלומות המקצועיים שלי יש פרויקט מסוג אחר לגמרי: לעצב מלון מאוד מפנק בתוך בניין היסטורי לשימור בתל אביב. מקום שיש בו סינרגיה בין תכנון מוקפד, חומרים, נוחות וכל הפינוקים של מלון מעולה, לבין ההיסטוריה והאופי שהבניין כבר מביא איתו. אני אוהבת מקומות שיש בהם משהו קצת ״שבור״, עם שכבות וסיפור. הרבה יותר מעניין אותי לקחת מקום עם אופי ולתת לו חיים חדשים, מאשר להתחיל ממשהו חדש ומושלם״.