רודפת צדק מלידה

אסנת רינון מעידה על עצמה שהיא רודפת צדק מלידה ומתנצלת אם זה נשמע למישהו כמו קלישאה. ״מאז ומתמיד לא יכולתי לעמוד אדישה אל מול עוול שנגרם למישהו, זה גדול ממני. מידי שנה אני לוקחת על עצמי לטפל בתיקים שהם פרו בונו, לפחות אחד, ללא כל תשלום, והכל מתוך אהבה ואכפתיות לזולת״. כבר כשהייתה בת 10 עמדה מול כל הכיתה בשיעור חברה והכריזה שהיא הולכת להיות עורכת דין. ״בגיל מאד צעיר גיליתי שיכולת נכונה לדברר את עצמך היא כוח – כוח לרכוש חברים, כוח להשתלב, כוח להשתייך, כוח לעזור לאחרים במצבים מסובכים, כוח לחלץ אנשים ממצבים מורכבים, כוח לעשות ולשנות, כוח להוביל, כוח למנוע עוולות ורוע , ולו בסביבתי״, היא מוסיפה.
מאז ועד היום, עם 25 שנות ניסיון מאחוריה, התחושות הללו עדיין מניעות אותה וגורמות לה לקום כל בוקר עם חיוך ואנרגיות חיוביות. ״אני אוהבת את מקצוע עריכת הדין, את היכולת שלי לסייע ולהוביל מהלכים, עסקאות, טיפול בנושאים מורכבים, לעיתים מצילי חיים, להיחלץ לעזרת כל מי שחש חסר אונים או עוול מול מערכות גדולות ממנו או כל אדם או גורם כלשהו״.
הדרייב הזה שמניע אותה, סייע לה גם בתיק מול חברת אלדד פרי, אותו היא מציינת כאחד מנקודות השיא בקריירה שלה. ״לשמחתנו באמצעות הידע המקצועי והבקיאות של משרדנו, הובלנו את חברי הקבוצה לכך שבסיומו של ההליך הם זכו לקבל החזר של 75% מהכספים שהשקיעו, שזה היה הישג בלתי נתפס ביחס לנקודת המוצא ממנה יצאנו לדרך. היה בכך סיפוק אדיר שקשה להכיל. תיקים כאלה רק מלמדים שגם אם נמצאים במקצוע שנים רבות תמיד יש שיא חדש שניתן לכבוש – שיא של הצלחה, של מקצועיות, של רמת סיפוק. במהלך הדרך המשותפת רכשנו חברים חדשים וגם זכינו לעזור לחלץ ממצוקה ושבר אנשים טובים באמצע הדרך״.

אסנת רינון היא עורכת דין ונוטריון, בעלת משרד בתחום המקרקעין. ״בין היתר אנחנו מתמתחים בליטיגציה ובהתקשרויות מול יזמים, קבלנים, הסכמים לרכישת/מכירת דירות ו/או נכסים עסקיים ומסחריים, שכירות מכל הסוגים, לרבות עסקאות בנכסים בכינוס נכסים, עסקאות קומבינציה, הסכמי אופציה, הסכמי שיתוף ופירוק במקרקעין, תמ"א והתחדשות עירונית. המשרד מחזיק במיומנות מקצועית מיוחדת בניהול קבוצות רכישה, וניסיון מוכח בייצוג במצבים מורכבים המשלבים ידע ובקיאות בעולם חדלות הפירעון״.
בצבא היא שירתה ביחידת 8200, היא דוברת אנגלית, צרפתית ועברית ברמת שפת אם, וזאת בעקבות סיפור חייה הלא שגרתי. ״נולדתי בישראל אך בגיל שש עברתי לקנדה יחד עם הוריי, ונשארנו שם עד לגיל ההתבגרות שלי. המעבר לא היה פשוט, את כיתה אלף העברתי בשלושה בתי ספר שונים, בלי לדעת לקרוא או לכתוב בשום שפה שהיא. לעולם לא אשכח את תחושת חוסר האונים שחשתי באותה תקופה ועדיין צרובה לי תמונה שבה אני עומדת בחצר בית הספר, עומדת ומביטה סביבי ולא מבינה מילה מהמילים שאני שומעת. אנשים עוברים וחולפים על פניי ואני עומדת שם, אבודה. החלטתי שאין סיכוי שאני נשארת במצב הזה לאורך זמן ועשיתי הכול על מנת לזרז את לימוד השפות כדי להשתלב, להרגיש שייכת ולרכוש חברים. בקנדה דוברים אנגלית וצרפתית כשפות ראשונות ובמקביל גם למדתי עברית. למדתי בבית ספר ״בית רבקה״ (בית ספר דתי לבנות) ולאחר מכן בבית ספר ״תלמוד תורה״ (מעורב בנים ובנות), משם אני נושאת עימי עד היום את הקרבה וההיכרות עם השורשים היהודים שלי.
לימים משפחתי ואני חזרנו ארצה, ושוב חשתי את הקושי להתמודד עם השפה העברית ובעיקר עם הפערים בין החוויות המעצבות שרכשו וצברו חבריי כאן בארץ לעומת אלו שאני חוויתי בחו"ל. אני אדם מאד חברתי, על אף שהייתי הרבה פעמים על תקן "החדשה", תמיד הייתי במרכז העניינים ותמיד מאוד אהבתי אנשים. הצורך ההישרדותי הזה, להשתלב כל פעם במקום חדש, חידד בי את אהבת האדם, את ההבנה שרק חברים יכולים להפוך כל נחיתה לרכה ועוטפת יותר״.
אהבה אמיתית לאנשים ולבני אדם היא שהובילה אותי לבסוף למקצוע שלי. התחושה שלי מאז ומתמיד הייתה שהמקצוע הזה נולד בשבילי, כל דבר שאני עושה וכל תיק שאני מטפלת בו נעשה באהבה מוחלטת, בטוטליות ומכל הלב. אני חושבת שזו זכות גדולה לעסוק במשהו שכל כך אוהבים, זכות שאיננה מובנת מאליה״.
קריירה לצד חיי משפחה ואימהות – מה סוד ההצלחה בעינייך?
״המשפחה שלי היא החיים שלי. יש לנו שלוש בנות מדהימות שהן בלי שום ספק הפרויקט החשוב ביותר בחיינו. שקד (26), היא סטודנטית לפסיכולוגיה, שני (23) עובדת בהייטק וסטודנטית למדעי המחשב, ו-שלו (19), הצעירה שלי, היא חיילת בתפקיד מש"קית הוראה והדרכה שמגישה חיילים מסוימים לבגרויות בסוף השירות הסדיר שלהם. מאז פרוץ המלחמה, היא משרתת באילת, שם היא מלמדת את ילדי המפונים ומלווה אותם במהלך היום כאשר הוריהם מתפנים לטיפולים וסידורים אחרים. תפקיד לא קל בכלל ואפילו מציל חיים בעיניי, לאור אירועי ה- 7 באוקטובר והתופת שחוו ישובי הדרום והעוטף.
אני מאוד גאה בבנות שלי, בדרך שהן בחרו לעצמן עד כה, בנתינה האינסופית שלהן לזולת, והאהבה שלהן לאנשים ולארץ המיוחדת הזו. כולן היו בתנועות נוער, כולן פסעו בשבילי הארץ הזאת והכירו את כל הטוב שיש לה לתת. שלושתן מרגשות אותי כל יום מחדש. בשלב זה של החיים אתה פוגש את האנשים הבוגרים שהילדים הקטנים שגידלת הפכו להיות – ואני מאד גאה בנשים שהן צמחו להיות. השילוב בין קריירה לבין חיי משפחה הוא אתגר, אבל כזה שאני הולכת אחריו באהבה גדולה. אני רוצה להאמין שלא פספסתי כלום בדרך ושהייתי בדרכי מודל והשראה עבורן לכך שהתמדה היא הסוד ושאם רוצים משהו מספיק חזק ומאמינים בו, אז אין שום מכשול בעולם שימנע ממך להגיע אליו״.

השנה יום האישה מתקיים בסימן "כחול לבן", אירועי ה-7 באוקטובר מעצימים אצל כולנו את הצורך בהעמקת הזהות הישראלית-יהודית שלנו. כיצד זה בא לידי ביטוי אצלך ברמה האישית והמקצועית?
״הקשר שלי לארץ ישראל וליהדות הוא חזק מאז שאני זוכרת את עצמי. הפעם הראשונה שהרגשתי את היהדות שלי ואת הקשר שלי לארץ במלוא העוצמה היה בכיתה א', המורה שלי לאנגלית, גברת אן, נכנסה לכיתה ביום השואה לבושה בבגדי הפסים אותם לבשה במחנה אושוויץ. היא שיתפה אותנו בבכי בכל מה שעבר עליה ועל משפחתה שלא שרדה בשואה. התיאורים שלה היו קשים מנשוא והרגשתי איך הם נצרבים לי חזק בלב.
הסיטואציה הזו חזרה על עצמה כל שנה וככל שגדלתי, הבנתי יותר ויותר את התיאורים ואת גודל האסון והרוע האנושי. היום יש אצלי בבית נר נשמה לכבוד המורה אן, אותו אני מדליקה תמיד ביום השואה. היא הייתה עבורי השראה לחוסן, איתנות ולייחוד שיש בי וביהדות שלי מול כל האחרים בעולם. הייחוד הזה הכה בי כאשר הייתי בת עשר וילד אחר צעק לי ברחוב 'יהודייה מלוכלכת' בצרפתית. אני זוכרת שזו הפעם הראשונה שהבנתי שמה שגברת אן מספרת לנו כל השנים הוא לא אירוע חד פעמי, שהשנאה הזו ממשיכה לבעור ואירוע כמו השואה יכול לחזור על עצמו בכל רגע. לכן, וזה אולי יפתיע חלק מהאנשים לשמוע (אך לא את מי שמכיר אותה) שאירועי ה-7 באוקטובר והתקופה שאחריהם כלל לא הפתיעו אותי, לא באכזריותם ולא בכל אספקט אחר. זהו אירוע שהתיישב היטב עם כל מה שגדלתי עליו וכל מה שהבנתי עוד בילדותי על השכנים שלנו ועל עמים אחרים בעולם בכלל. ההבנה שהיהודים הם שנואים. לא בגלל משהו או מישהו ספציפי, אלא רק משום שאנחנו יהודים.
מבחינת מקצועית, ה-7 באוקטובר היה אירוע מכונן משום שהוא האיר על מצבים שעד אז המדינה פחות נתנה להם דגש ופחות דאגה לקדם. כך למשל, הבנו עד כמה קידום פרויקטים של התחדשות עירונית הוא אקוטי עד כדי שהפך לצו השעה. הסיכונים בחשיפת העורף לפגיעת טילים הדגישו את הצורך החיוני לקדם בדחיפות חידוש של מתחמים עם בניינים ישנים, מחיזוק ועד לבנייתם מחדש ובניית תוספות של ממ"דים בדירות. בנוסף, גדלה ההבנה שקיים צורך מידי לגונן על המבוגרים שלנו ועל אזרחים מרקע סוציו-אקונומי נמוך, שלרוב מתגוררים בבניינים מעין אלו. המלחמה הביאה עימה פריחה בתחום ההתחדשות העירונית שמאפשרת התמודדות עם מצוקת הדיור ההולכת וגדלה באזורי ביקוש. מלאי הדירות גדל ואנשים יכולים לרכוש באזורים אלו דירות חדשות ו/או משודרגות, לאחר שעברו תמ״א 38.
אין ספק שפעילות המשרד בתחום ההתחדשות העירונית גדל ומשרדנו מוצא עצמו עוסק בכך יותר מיום ליום. נושא נוסף שמעסיק אותנו מאוד מאז פרוץ המלחמה הם בקשות להכנת ייפוי כוח מתמשך ועריכת צוואות והכל בהתראה קצרה מאוד. תחושות החרדה שכולנו מרגישים, הסכנה הקיומית הממשית שחווינו, הובילו אנשים רבים לחשוב על מה הם משאירים מאחור. חששות אלו התעוררו בעיקר אצל לוחמים בסדיר ובמילואים שיצאו להשתתף במלחמה בעזה, אשר מינו את הוריהם או בני זוגם לחיים כמיופה כוחם מטעמם לפעול בשמם ובמקומם במצב בו חלילה יהיה צורך בכך.
תופעה זו הופיעה ביתר שאת אצל זוגות להט"בים, שכן החוק אינו מכיר בהם כבני זוג, ולעתים גם המשפחות לא. בני הזוג לא רצו להשאיר את ההחלטות בידי המשפחות וערכו ייפוי כוח מתמשך על מנת ליפות את כוחם של בני זוגם לחיים. במקרה של צוואות עלו נושאים מורכבים יותר, כמו משפחות עם ילדים קטנים שפנו לערוך צוואות המסדירות לא רק את אופן ההורשה של הרכוש אלא גם לצוות את אחד מהורי בני הזוג כאפוטרופוס לילדיהם הקטינים אם חלילה ארע אירוע כדוגמת הטבח בקיבוצים בעוטף עזה ובמסיבה ברעים, בו נותרו ילדים קטינים יתומים מהוריהם במפתיע״.

 מה המשמעות של יום האישה בעינייך?
״זהו יום מורכב שבעיקר נועד להזכיר לנו, הנשים, שאנחנו עדיין לא שם. לא כולן בכל אופן. יש נשים שטרם זכו להגשים את עצמן, שעדיין לא מרגישות שהן יכולות להתמודד מול מצבים של הקטנה, של תקרות זכוכית, נשים מוכות, נשים שחיות בעולם צר ומוגבל ולא בגללן. עדיין יש נשים שצריכות שאנו, הנשים החזקות, נהיה שם בשבילן.
קידום האג׳נדה הזאת היא בעלת חשיבות ראשונה במעלה מבחינתי. בעברי הייתי חברת הוועדה לקידום מעמד האישה וחברה בוועדה לקידום מעמד עורכת הדין בישראל, מטעם לשכת עורכי הדין. כיום אני עוסקת בפעילויות אחרות שכל כולן נועדו להעצים ולתת כוח לנשים לצאת לפעול ולעשות דברים. לפני מספר שנים הקמתי את קבוצת ״מאמאנט מקיף ט' ליגת אימהות לכדורשת בראשון לציון״ שפעילה עד היום. ״מאמאנט״ היא קהילה לנשים שתפסה מקום חשוב בפעילות נשים בחברה ומשלבת בתוכה ספורט, בריאות, פעילות קהילתית וחברתית.
 כאישה עם קריירה מרשימה מאחוריה, מה תרצי לומר לנשים צעירות בתחילת דרכן המקצועית?
אני רוצה לומר לכל הנשים באשר הן – צעירות וגם לא צעירות – לכו אחרי החלומות שלכן. תעשו ותגרמו לשינוי בכל מקום בו אתן יכולות להשפיע ולעשות את ההבדל, תגשימו את עצמכן עד הקצה כי אין חלום שלא ניתן להגשים. נשים הן כוח. נשים הן מפוקסות ויש להן יכולת מדהימה לראות מצבים בצורה וצלולה ברורה יותר מגברים, הן יודעות לנתח בצורה יעילה וחדה יותר מצבים וכפועל יוצא להגיע לפתרונות רחבים מהר יותר. בתקופת הקורונה, מדינות שבראשן עמדו נשים ניהלו טוב ויעיל יותר את המשבר החדש שפקד את כדור הארץ, משבר שאף אחד לא הכיר ולא ידע איך להתמודד אתו. גם מלחמת ״חרבות ברזל״ הוכיחה פעם אחת ולתמיד שנשים הן לוחמות ראויות וגיבורות, ולא רק שאין מקום לשיח מפלה בין המינים במילוי תפקידים בצבא, אלא שמלכתחילה לא היה לשיח הזה מקום, בכל תחום שהוא.
מה "אני מאמין שלך"?
״המוטו שלי מאז ומתמיד הוא שהמגבלות היחידות שקיימות הן אלו שבראשינו. אני לא מאמינה שיש דבר שאני לא יכולה לעשות, לא מאמינה שקיים יעד שאני לא יכולה להשיג, לא מאמינה בתקרות זכוכית, מעולם לא חשבתי עליהן ולא ראיתי בהן מגבלה. מעולם לא הבנתי מדוע ואיך המגדר יכול להגדיר לי לאן אני יכולה להגיע ומהם ההישגים שאני אשיג בחיי. קשה לי לומר שזה העסיק אותי באיזשהו שלב בחיי. אנחנו חייבים ללמוד להתנתק מאמירות ותיוגים חברתיים, לא ללכת אחרי ציפיות ותבניות שהחברה קובעת לנו כמסגרת. אישה צריכה ללכת אחרי היכולות האישיות שלה הכי רחוק שהיא יכולה ועד מהרה היא תגלה שאין גבולות ליכולות ולהישגים שלה״.