מרחב מחזק | דריה ארגאלי, מעצבת פנים

כשעלתה לישראל לבדה בגיל שש־עשרה, למדה דריה ארגאלי להפוך כל מקום לבית.

מאת קרן שרה חיות
צילומים: יוסף לזרוף
איפור: גלית בוזגלו
שיער: ליזה אברמוב

עלית לישראל לבדה במסגרת תוכנית נעל״ה. כיצד החוויה הזאת עיצבה אותך ואת המשמעות שאת מעניקה למושג בית?

״קודם כול, חשוב לי לומר שההחלטה לעלות לישראל הייתה שלי. הוריי לא תכננו לעלות, והאדם היחיד שהיה לי כאן היה אחי הגדול, שהיה אז חייל בודד ושירת ביחידה קרבית. היום אני מבינה עד כמה זו הייתה החלטה בוגרת עבור נערה בת שש־עשרה: לעבור למדינה שמעולם לא ביקרתי בה, ושהכרתי רק מגלויות.

בקייב למדתי בבית ספר יהודי, שבו למדנו היסטוריה, מסורת ושפה. רציתי לחיות בישראל, בין אנשים שקרובים אליי בערכים ובדרך החשיבה. העלייה לימדה אותי להיות עצמאית, לחפש פתרונות, ובעיקר להיות גמישה ולהסתגל למצבים חדשים. הפחד לא נעלם; אני מפחדת גם היום, אבל יש לי כלים להתמודד איתו.

בהתחלה גרתי בפנימייה, אחר כך בחדר בבסיס הצבאי ובדירות שונות ברחבי הארץ. שינוי תמיד התחבר אצלי לאפשרות לשפר את חיי. כשהייתי חיילת בודדה ושכרתי דירת חדר, ריהטתי אותה בחפצים שאנשים נתנו לי, ולפעמים גם ברהיטים שהשאירו ברחוב.

כבר אז היה לי חשוב ליצור תחושה של בית. אפילו בדירה הקטנה ביותר רציתי להרגיש שהמקום שלי ושנעים לי בו. כך הפכתי כל מקום חדש לבית, וכך גם התגבשה אצלי ההבנה מהו בית: מקום שאת נכנסת אליו ומרגישה שהכול שלך, חלל שמתאים לאורח החיים ולאופי שלך.

מבחינתי, אני ממלאת את הבית והוא ממלא אותי. אני יכולה להגיע אליו עייפה, אבל אם נוח לי, יפה לי ורגוע לי, ההרגשה משתנה. אני בבית, והכול בסדר.״

בנית קריירה יציבה בהייטק. מה השתנה, ומתי הבנת שאת רוצה לבחור בעולם העיצוב?

״אני מאמינה שלאורך החיים כל אחד מאיתנו חי כמה חיים שונים. כשהגעתי לישראל כנערה, הייתי זקוקה למסגרת, ליציבות ולביטחון כלכלי. הייתי צריכה לחשב כמה כסף יש לי, אם הוא יספיק לשכר דירה ולאוכל, ואיך אספיק לעשות הכול בזמן שעומד לרשותי.

תמיד הייתי טובה מאוד במתמטיקה, ובאותה תקופה היא הפכה כמעט לחברה הכי טובה שלי. היא עזרה לי להיות מסודרת, להישאר מחוברת למציאות ולהתקדם צעד אחר צעד. לא הייתה לי אז האפשרות לבחור רק לפי מה שאני רוצה ללמוד. השאלה הייתה איזה מקצוע יאפשר לי לעמוד על הרגליים, לפרנס את עצמי ולבנות כאן חיים.

כך הגעתי להנדסת תעשייה וניהול ובהמשך לעבודה כמהנדסת מערכות. זו הייתה בחירה הגיונית עבור מי שהייתי אז: מקצוע מבוקש, תנאים טובים ומסלול ברור.

עם הזמן החיים שלי השתנו, וגם אני השתניתי. היו לי משפחה, ילדים ורווחה כלכלית. בתחילת תקופת הקורונה הבנתי שצמחתי מעבר לאותה נערה שהדבר החשוב ביותר עבורה היה מקצוע בטוח. במובן מסוים, עליתי קומה בפירמידת הצרכים של מאסלו. יכולתי סוף סוף לשאול את עצמי: ״מה אני באמת רוצה?״ התשובה הייתה פשוטה: רציתי ליצור.

רציתי לעבוד ישירות עם אנשים, במקצוע שמשלב יצירתיות, ציור ותקשורת, לצד חשיבה מסודרת, לוגיקה ופתרון בעיות. מבחינתי, כל חלל הוא חידה שצריך לפצח. המקצוע שחיבר עבורי בין כל אלה היה תכנון ועיצוב פנים.״

מה הוביל אותך ללמוד אצל ברברה ברזין, ומה קיבלת שם מעבר לידע המקצועי?

״בפעם הראשונה שראיתי את ברברה על המסך, הרגשתי שהיא מדברת ישירות אליי: בכנות, באופן ישיר ובלי לייפות את הדברים. כמעט לא ידעתי עליה דבר, אבל הייתה לי תחושה חזקה שאו שאלמד אצלה, או שלא אלמד בכלל. הגעתי ליום פתוח ומיד נרשמתי.

בסטודיו למדתי מקצוע וקיבלתי כלים להתמודד עם מצבים שאינם כתובים בספרי הלימוד. אלה היו שנתיים מהמעניינות, הקשות והמדהימות בחיי. יכולתי ללמוד ובמקביל לעבוד ולהוציא פרויקטים לפועל. ברברה והצוות שלה עזרו לי לזהות טעויות כבר בשלב הרעיון ולתקן אותן לפני שהגיעו לשטח.

שיטת הלימוד הייתה מיוחדת: עבדנו על בעיות מתוך פרויקטים אמיתיים, כל אחד הציע פתרון, וברברה נתנה משוב. היא הסבירה לא רק מה נכון מבחינה מקצועית, אלא גם איך כל החלטה תשפיע על החלל ובעיקר על האדם שיחיה בו. היא לימדה אותי לחשוב, ולא לחפש תשובה מוכנה.

מעבר לידע המקצועי, קיבלתי הרגל להתבונן ולחשוב, סדר וארגון, אחריות בקבלת החלטות, אומץ לפעול וסטנדרט מקצועי גבוה. אני מאמינה שהמפגש איתה שינה את חיי. לפעמים אני מרגישה שאלוהים פשוט נשק לי על הראש כשנתן לי את הזכות לפגוש אותה.״

מה למדת מהעבודה על פרויקטים בינלאומיים בניו יורק, בבודפשט ובקראקוב, וכיצד הניסיון הזה משפיע על התכנון שלך היום?

״למדתי שאי אפשר לתכנן חלל בלי להבין את האדם ואת הסביבה שבה הוא חי. כל פרויקט מתחיל במחקר יסודי: תרבותי, גיאוגרפי, אקלימי והיסטורי. רק אחרי שמבינים את ההקשר אפשר לגבש קונספט.

בניו יורק, למשל, יש חוקים, תקנים, קצב חיים ודרישות שונים מאלה שבישראל. פתרון שעובד כאן מצוין לא בהכרח יתאים לשם. קצב החיים המהיר מחייב, בעיניי, חלל מאורגן, נוח ופונקציונלי, שבו הדברים נמצאים בהישג יד ולא מבזבזים זמן מיותר. בתרבויות אחרות סדרי העדיפויות עשויים להיות שונים לגמרי.

בביקורים בתערוכות עיצוב בינלאומיות בלונדון, בסינגפור וביפן, יחד עם ברברה ברזין ובוריס סולטנוב, המרצה הבכיר בסטודיו, נחשפתי לתכנונים ולעיצובים מרתקים. למדתי לשים לב לפרופורציות, לתאורה ולאורח החיים של האנשים.

כך התפתח אצלי ההרגל להתבונן בחלל דרך האדם והתרבות שלו. הניסיון הבינלאומי לימד אותי שאין עיצוב אחד שמתאים לכולם. העובדה שאני מגיעה מכמה תרבויות, מדברת ארבע שפות, מטיילת וממשיכה ללמוד, עוזרת לי לראות חללים מנקודות מבט שונות. מהטיולים אני חוזרת עם מזוודה מלאה בספרים ובפריטים מיוחדים, שהופכים למקורות השראה ולעיתים גם משתלבים בפרויקטים שלי.״

כיצד את מחברת בין חלומות הלקוחות, הצרכים שלהם והתקציב העומד לרשותם?

״הרקע שלי כמהנדסת עוזר לי מאוד כמעצבת. מעצבת טובה חייבת לדעת לחשב. התפקיד שלי הוא לבנות תקציב שמשקף ללקוח את התמונה האמיתית ומאפשר להשלים את הפרויקט. לכן כבר בתחילת הדרך חשוב להגדיר בבירור את היקף העבודה ולבנות תקציב מציאותי.

לפעמים, כשהלקוח מבין כמה השיפוץ יעלה, הוא בוחר לבצע כרגע רק את הדברים החשובים ביותר ולדחות את השאר. לפעמים, אחרי החישובים, מחליטים לא להתחיל בשיפוץ, כדי לא להיכנס לקושי כלכלי.

כאן נפגשים שני הצדדים שלי: החשיבה ההנדסית עוזרת לי לחשב, לתכנן ולעשות סדר, והצד היצירתי עוזר לי למצוא פתרון יפה במסגרת הסכום שהלקוח יכול ורוצה להשקיע.

אבל עבודה עם תקציב אינה רק מתמטיקה; יש בה גם פסיכולוגיה. למדתי תחומים שונים בפסיכולוגיה ובתקשורת בין־אישית, אני בעלת הכשרת מאסטר ב־NLP, והשתתפתי גם בהכשרה של טוני רובינס בגרמניה.

חשוב לי להבין איך האדם חי ולהקשיב למה שהוא אומר, וגם למה שאינו אומר. לפעמים מה שאנחנו רוצים אינו מתאים לאורח החיים שלנו. התפקיד שלי הוא לחבר בין החלום, המציאות והתקציב.

לא פעם, אחרי פרויקט אחד, מגיעים אליי בני משפחה נוספים. אני קוראת לעצמי בחיוך ״מעצבת משפחתית״, כי פרויקט אחד עשוי להפוך לקשר מקצועי ארוך טווח עם משפחה שלמה.״

באילו פרויקטים את עוסקת כיום, כיצד את מגדירה את השפה העיצובית שלך ומה תרצי להשיג בהמשך?

״אני עוסקת בפרויקטים רבים ושונים מאוד זה מזה, ואני אוהבת את הגיוון. אני עוסקת בתכנון ובשיפוץ דירות ובדירות קבלן, ולצד חללי מגורים עובדת גם על פרויקטים כמו בית אבות ומשרדים.

הדבר שמחבר בין כולם הוא האדם. אני מתכננת חללים עבור אנשים, וכל פרויקט מעשיר את הניסיון שלי. כאן באה לידי ביטוי גם יכולת ההסתגלות שרכשתי כנערה: כשאני מגיעה לסביבה חדשה, אני לומדת אותה, מבינה את הכללים ואת צורכי האנשים, ורק אז מתחילה לפעול.

את השפה העיצובית שלי הייתי מגדירה כך: אני יוצרת מרחב שמחזק את האדם וממלא אותו באנרגיה. לפעמים נדמה לי שלא אני בחרתי במקצוע, אלא הוא בחר בי. מבחינתי זו שליחות. אם להשתמש במטאפורה, אני כמו מוליך חשמלי: אנרגיה חזקה עוברת דרכי ומקבלת ביטוי בחלל.

עיצוב טוב, בעיניי, הוא בית נוח ומסודר, שבו לכל חפץ יש מקום; בית שנעים לחיות בו ושמתאים לאנשים שחיים בו ולשגרת היומיום שלהם. לכל אדם מגיע לחזור הביתה ולהרגיש שהבית שייך לו.

אני אדם פרקטי ומעדיפה מטרות על פני חלומות. המטרה שלי היא ליצור חללים שאנשים אוהבים עד כדי כך שגם בעוד שלושים שנה יהיה להם חבל לשנות בהם משהו.״